אני לא רגיל שהטלפון מצלצל בשעות הלילה, ובודאי לא כשאני בחו״ל. המספר גם לא היה של אשתי, או של אחד מהילדים, אלא מספר מקומי בלתי מזוהה. חשבתי שמדובר בטעות ולא עניתי. בצלצול השלישי כבר לא יכולתי להתעלם. מעברו השני של הקו נשמע קולו העייף אך מוכר של יוסי (שם בדוי).
״היי, סליחה על השעה״ אמר ״אני צריך שתגיע לקזינו. אני רוצה לעשות הסכם למכירת הדירה״.
״השתגעת? באמצע הלילה? זה לא יכול לחכות לבוקר?״
״תגיע עכשיו. אני חייב למכור את הדירה עכשיו.״
השעה 01:30 לפנות בוקר. אין כמעט נפש חיה ברחובות, ואני מזמין מונית ותוך 45 דקות פוגש אותו בחדר פרטי שהוקצה לנו בקזינו. הוא מספר שהערב התחיל דווקא עם כמה סיבובים בהם הרוויח סכומים לא מבוטלים, אך אט אט החל להפסיד את שהרוויח, נטל הלוואה ועוד הלוואה כדי להמשיך ולנסות את מזלו, ועכשיו אין לו איך לשלם אלא אם ימכור את הדירה שרכש רק לפני פחות משנה.
התחלנו לערוך רשימת מלאי של נכסים שבבעלותו, כספים שיכול לגייס וכיוב׳. ניסיתי לעזור לו למצוא דרכים אחרות לשלם את החוב למעט מכירת הדירה. זה לא היה פשוט גם בגלל המצב הנפשי בו הוא היה שרוי, השעה המאוחרת ובעיקר הלחץ בו היה נתון כאשר כל כמה דקות נכנס לחדר אחד ממנהלי המקום ומבקש לדעת איך מתקדמים. ככל שניסיתי לשכנע את יוסי, ולהראות לו כי ייתכן ויש דרכים אחרות להתנהל כדי לא ״להפסיד״ את הדירה כך נראה שהוא נסגר. עשן הסיגריות בחדר (יוסי הדליק סיגריה בסיגריה) עירפל מעט את חושיי וביקשתי מיוסי לצאת להפסקה קצרה להתאוורר.
הזמנתי את יוסי לצאת החוצה לנשום אוויר ושם יוסי התחיל להיות פתוח וקשוב לפתרונות שהצעתי.
סה״כ החוב עמד על כמעט 200,000 יורו. ליוסי היה כסף נזיל בחשבון המקומי בסך של כ-56,000 יורו ואת היתרה הצעתי נגייס בארץ תוך שבוע ימים ואם לא נצליח תמיד אפשר להעביר יפוי כח למכירת הדירה גם מהארץ.
חזרנו לחדר. בתחילה ההצעה סורבה. הם רצו את הדירה כאן ועכשיו, אבל התעקשתי, לחצתי עד שבסוף התרצו. חתמנו על זכ״ד על החוב, אני חתמתי כעו״ד מייצג לצד חתימתו של יוסי וליוויתי את יוסי לדירתו.
מאוד הערכתי את יוסי שידע להעביר את המושכות לאיש מקצוע ולא המשיך לנהל את האירוע מתוך הבנה שאיבד שליטה והחלטה זו מעידה על היכולות הפנימיות של יוסי כמנהל וכאדם.
מה אתם חושבים על ההחלטה של יוסי ״להעביר את המושכות״ לאיש מקצוע?
הסיפורים מבוססים על מקרים מהשטח. פרטים מזהים שונו. אין לראות בהם ייעוץ משפטי.






