״קיבלנו עליך המלצות מכמה אנשים״ אמרה בטלפון כשביקשה לתאם פגישה ״אבא שלנו נפטר והוריש לנו בניין. אנחנו צריכות מישהו שילווה אותנו בתהליך. אנחנו לא מכירות את השפה וגם אין לנו את הידע והיכולת להתעסק עם זה במדינה זרה.״ המשיכה.
תיאמנו מועד לפגישה וביקשתי שתגיע עם כל המסמכים שיש להן על הנכס ועם צו הירושה.
שתי האחיות שהתיישבו מולי סיפרו על אביהן, מותה של אימן בגיל צעיר יחסית, נישואיו השניים של האב והניכור שלאחריו שנבע מאשתו השנייה, ויחד עם זאת סיפרו על הפיוס שהיה בשלב מאוחר יותר וכיצד סעדו אותו בשנותיו האחרונות. האב הותיר אחריו צוואה בה חילק את רכושו בין אשתו השנייה לבין בנותיו. הצוואה אושרה על ידי ביהמ״ש, והבנות אינן מצויות בקשר עם אשתו השנייה מאז מותו.
דיני הירושה במדינה בה מצוי הבניין שהוריש לבנותיו שונים מהדינים בישראל, גם הליכי האישור שונים. הצוות במשרד המקומי הציע כל מיני הצעות כיצד ניתן ליישם את הצוואה, אולם ההצעות שכללו התעלמות מהצוואה וניהול הליך הורשה במדינה היו יוצרים תוצאה לפיה גם אשתו השנייה היתה זוכה בנתח בבניין (בניגוד לרצון האב ולאמור בצוואה), או לחילופין דרשו להביא עדים קרובי משפחה שהכירו את המנוח (שהיה במותו בן 90).
במשך מספר שבועות קיימתי אינספור שיחות עם הצוות המקומי, התייעצנו עם עורכי דין מקומיים נוספים ונוטריונים מקומיים. הבנות בארץ החלו מאבדות סבלנות, ולא הצליחו להבין כיצד הליך פשוט כמו יישום צוואה הולך ומסתבך.
בינתיים הבניין עומד סגור ומסוגר.
חודשיים חלפו מתחילת הטיפול בבנות ולא רואים אור בקצה המנהרה. הכנתי מסמך משפטי כחוות דעת הסוקר את הדין הישראלי בנוגע לצוואות וירושות לרבות המשמעויות והליכי האישור והתחלנו באמצעות המשרד המקומי להפיצו בין נוטריונים. לאחר לא מעט בדיקות וגישושים (ועוד חודשיים שחלפו), תחושת הבטן והתקוות התממשו והצלחנו לאתר נוטריון מקומי שהסכים לאשרר את הצוואה בהתבסס על חוות הדעת שכתבתי. איזו הקלה.
הסיפורים מבוססים על מקרים מהשטח. פרטים מזהים שונו. אין לראות בהם ייעוץ משפטי.