הטלפון הגיע ביום ראשון בשמונה בבוקר.
״אילן, מצאתי משהו מדהים בבוקרשט. שלושה חדרים, קומה שלישית, שכונה מתפתחת. המוכרת היא אישה בשנות השבעים, ירשה את הנכס מהוריה. היא רוצה לסגור מהר. המחיר נמוך מהשוק בעשרים אחוז. אני רוצה להיכנס.״
הכרתי את הטון הזה. זה הטון של מישהו שכבר החליט, ועכשיו מחפש מישהו שיאמר לו ״יופי, תתקדם.״
רני הוא בכיר בחברת הייטק, אחד מאלה שחיים בתוך אחוזים ומספרים ויודע לנתח סיכון. כבר עשה עסקה אחת בפולין שיצאה טוב, קרא המון, ושמע עשרות סיפורים על נכסים שנקנים ממשפחות בוקרשטיות שרוצות להיפטר מהם בשקט. הוא ידע מה הוא רוצה. הוא רק לא ידע עדיין מה הוא לא יודע.
״שלח לי את פרטי הנכס,״ אמרתי. ״אבקש שיוציאו לי את נסח הרישום.״
המסמכים הגיעו כמה שעות מאוחר יותר. פתחתי את הנסח.
הנכס היה רשום על שם שני אנשים. לא אחד.
כשהתקשרתי לרני ואמרתי לו את זה, הייתה שתיקה קצרה. ״אבל היא אמרה שהיא הבעלים.״
״היא בעלים. אחד מהם. לפי המרשם, הנכס שייך לה וכנראה לאחיה, בחלקים שווים.״
״אז אני צריך לדבר גם עם האח?״
״קודם תצטרך למצוא אותו.״
התברר שהאח עזב לקנדה לפני עשרים ושתיים שנה. המשפחה לא דיברה איתו בשנים האחרונות. לאחות הייתה תחושה שהוא בטורונטו, מספר טלפון שאולי עדיין עובד, ובטחון שהוא יסכים כי ״הוא בכלל לא התעניין בנכס הזה כבר שנים.״
הסברתי לרני את המציאות. ברומניה, כמו בכל מקום שמרשם מקרקעין מסודר, לא ניתן לבצע עסקת מכר על נכס שייך לשני בעלים ללא חתימה של שניהם. לא חתימה של אחד. לא ייפוי כח כללי שנחתם לפני עשר שנים. חתימה בפועל, על העסקה הזו, אחרי שהוא קיבל הסבר מה הוא חותם עליו.
״כמה זמן לוקח?״ שאל רני.
״תלוי. אם הוא מסכים מיידית - כמה שבועות. אם הוא מתחיל לשאול שאלות, רוצה לבדוק מה שווה הנכס - חודשים. אם הוא כלל לא מגיב - העסקה לא יכולה לקרות.״
שתיקה. ״ומה עם המחיר?״
״המחיר שהיא הציעה הוא שלה. האח יקבל חצי מהתמורה. כרגע הוא לא יודע על המחיר. הוא לא הסכים לו.״
האחות מצאה את האח. לקח לה שלושה ימים.
הוא ענה. זה היה הצד הטוב של הסיפור.
הצד הפחות טוב: כשהבין שמישהו ישראלי רוצה לרכוש את הדירה שגדל בה כילד, משהו בו התעורר. הוא לא ביקר ברומניה כבר חמש עשרה שנה. הוא לא חשב על הנכס הזה. אבל ברגע שמישהו אחר רצה אותו, פתאום היה לו ערך אחר.
הוא שכר עורך דין משלו בבוקרשט. ביקש חוות דעת שמאית עצמאית.
חוות הדעת חזרה עם מחיר גבוה בשמונה אחוז ממה שהוצע לרני.
פתאום ״עסקה עשרים אחוז מתחת לשוק״ הפכה להרבה פחות כזו.
רני התקשר אליי אחרי שקיבל את העדכון. הקול שלו כבר לא היה הקול של ביום ראשון בבוקר. ״אילן, אני לא בטוח שזה שווה את כל הסיבוך.״
״אני מבין. אבל כעת יש לנו עם מי ועל מה לנהל מו״מ.״
ניהלנו משא ומתן. לאחות היה אינטרס לסגור, היא רצתה את הכסף. לאח היה אינטרס אחר. הוא לא גר ברומניה, לא מכיר את השוק, ופתאום הבין שיש לו נכס שאולי שווה יותר ממה שחשב. שהוא לא חייב למהר. שהוא יכול לחכות.
ניסיתי לייצר מצב שבו שני הצדדים מרוויחים מסגירה מהירה - האחות מקבלת את מה שהיא צריכה, האח מקבל מחיר הגיוני, ורני מקבל נכס שעדיין הגיוני כלכלית. זה לקח זמן. יותר שיחות ממה שתכננתי. כמה ימים שבהם לא ידעתי אם האח יסכים בכלל.
כעבור שמונה שבועות הגענו לסגירה. לא במחיר המקורי, אבל במחיר שרני יכול לחיות איתו.
ביום שחתמנו הוא שלח לי הודעה. ״ידעת שזה יהיה כך?״
עניתי לו בכנות: ״ידעתי שיש אח. לא ידעתי מה הוא יחליט.״
זה בדיוק העניין. בוקרשט מלאה בנכסים כאלה. גם אתונה, גם ניקוסיה, גם ליסבון. ירושות שנשארו רשומות על שם שני אחים, שלושה יורשים, לפעמים יותר. משפחות שפוזרו לחמש מדינות ולא הייתה להן סיבה לסדר את הנייר עד שמישהו הגיע ורצה לקנות.
הנכסים האלה מגיעים לרוב עם מחיר אטרקטיבי, ולא במקרה. המוכר שיושב מול הקונה רוצה לסגור. הוא לא תמיד מספר לכם שיש עוד מישהו בתמונה. לא בגלל שהוא רמאי. לפעמים בגלל שהוא בטוח שאחיו יסכים. לפעמים בגלל שאין ביניהם קשר כבר שנים ולא בדק. לפעמים בגלל שהוא פשוט רוצה שתתקדם, ושאר הפרטים ייסגרו כבר.
לפני שאתם נכנסים לעסקה עם מוכר שירש נכס, תשאלו שאלה אחת: מי עוד רשום על הנכס? לא על בסיס מה שהמוכר אומר לכם. על בסיס נסח הרישום.
זה לוקח פחות מיום עבודה לבדוק.
ויכול לחסוך לכם שמונה שבועות, שינוי מחיר, ולפעמים, עסקה שנופלת.
הסיפורים מבוססים על מקרים מהשטח. פרטים מזהים שונו. אין לראות בהם ייעוץ משפטי.